ולא תחנם. מלה זו דרשוהו רז"ל על פנים רבים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חנם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאלו אמר לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע"ז לא תחנם לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, שנאמר לא תחנם קרי ביה לא תחנם, החי"ת בחיר"ק. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל, שזה יהיה סבה שיתישבו שם והתורה אמרה (שמות כג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, קרי ביה לא תחנם, התי"ו בפת"ח והחי"ת בשו"א ופת"ח. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם החי"ת בפת"ח והנו"ן בדגש. ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר יא) ואם ככה את עושה לי, וזה מבואר לכל משכיל.
ולא תתחתן בם. אפילו אחר גרות, לפי שהם רעים וחטאים ומקולקלין בעברות יותר משאר האומות, ולכך החמיר עליהם יותר משאר האומות שהן מותרין אחר גרות.
כי יסיר את בנך מאחרי. לא אמר כי תסיר את בנך, ודקדקו רז"ל מכאן, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה, ודעת התורה בזה שהאם עיקר, ובאור הכתוב כשישיא בנו של כותי לבתך יסיר את בנך שתלד לו בתך. מאחרי, שיגדלנו מקטנותו לעבודה זרה.
לא מרבכם מכל העמים. טעם הכתוב כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך, כענין שכתוב (משלי יד) ברב עם הדרת מלך, ואעפ"כ חשק בכם ויבחר בכם כמו שהזכיר למעלה בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, שאין לך קצין שוטר ומושל מכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגולת הש"י תחת ידו, ולכך לא תטעה לעבוד עבודה זרה מאלהי העמים, כן כתב הרמב"ם (הרמב"ן) ז"ל. ונראה לפרש לא מרבכם, לא מצד רבוי שלכם חשק השם בכם במצרים להוציאכם משם ויבחר בכם להיות לו לעם, וירמוז הכתוב בזה כי ישראל רבים מכל העמים, ואעפ"כ יאמרו אין החשק והבחירה לרבוייכם, כי אתם המעט, כלומר כי אילו הייתם אתם הרבים מועטים מכל העמים היה גם כן חושק ובוחר בכם, ונתן טעם למה, ואמר מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. ונצטרך לדחוק ולומר כן, מפני שעתה בשנת הארבעים העיד משה ואמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וא"כ איך יאמר כי אתם המעט מכל העמים, והנה רבויים ככוכבי השמים לרוב. ואפשר לומר עוד, כי רפיון המ"ם יעיד על זה, כי אילו אמר המעט בדג"ש הייתי מבין כי הם מועטים מכל האומות, אבל בא רפה כמו (במדבר טז) המעט מכם כי הבדיל, (שם) המעט כי העליתנו, ויהיה באור כי אתם לשון גדולה ומעלה, יאמר כי אתם הנבחרים המעט מכל העמים אתם, אי אתם אלא רבים מכל, ואעפ"כ לא מרבכם אלא מצד האהבה והשבועה. ודרשו רז"ל כי אתם המעט, ה' מעט, ה' משפחות היו ישראל חסרים ממשפחות בני נח שהיו שבעים, וישראל היו ס"ה משפחות כמו שנמנו בפרשת פנחס. ולשון חשק לשון קשור הוא, מלשון (שמות כז) וחשוקיהם כסף, שהם קבועים ומהודקים היטב, והטעם, שנקשר עמכם בקשר חזק שלא יפרד מכם לעולם. ובמדרש לא מרבכם, לא מחמת שאתם מתגאים בעצמכם, אלא מחמת שאתם שפלים ומשפילים עצמכם לפני, כענין שכתוב (תהלים קלו) שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו, זהו כי אתם המעט מכל העמים, אמר הקב"ה בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה ולאהרן אמרו (שמות טז) ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש, אבל אומות העולם אינו כן, נתתי גדול לנמרוד אמר (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר, נתתי גדולה לפרעה אמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמר (ישעיה לו) מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי, לנבוכדנצר, אמר (שם יד) אעלה על במתי עב וגו', לחירם מלך צור, אמר (יחזקאל כח) אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים. וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. וידעת מיציאת מצרים, כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ, ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שהוא נאמן לקיים בריתו לפי שהיכולת בידו. ואמר לאלף דור ולהלן הוא אומר (שמות כ) ועושה חסד לאלפים לאהבי, אמרו רז"ל כאן בעושין מאהבה כאן בעושין מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. ותדע מזה עוד שהוא משלם לשונאיו לכל אחד משונאיו.
אל פניו. אל פני כל אחד מהם, להאבידו, כאשר האביד המצריים ולא אחר להם. והמדה הזאת שהזכיר אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת שהוא שומר החסד והוא עשה שום טובה שצריך לשלם לו, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
ויש שפירש אל פניו, לעצמו, כמו (שמואל ב יז) ופניך הולכים בקרב.
לא יאחר לשונאו. כלומר לא יחשוב שימתין לו לדורותיו שלשים או רבעים, אלא לעצמו ישלם לו, זהו אל פניו ישלם לו.
ובמדרש ומשלם לשונאיו אל פניו זה שאמר הכתוב (תהלים עג) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, מהו חרצובות, אין הקב"ה מאחר צביונן של רשעים בעולם הזה אלא מה שהם מבקשין נותן להם, משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו נטל זרועו ואמר תנו לו כל מה שהוא רוצה לאכול, למה, מפני שהוא מת. כך אמר להן משה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך דרשו במדרש תהלים. ועוד דרשו במקום אחר, אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אף לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו כבר מצוה שהקב"ה משלם להן שכר בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו האריך אפים לאחז יצא ממנו חזקיה, האריך אפים לאמון יצא ממנו יאשיה, לשמעי יצא ממנו מרדכי. אע"פ שאלו אינם בכלל שונאיו, כי שונאיו הם האנשים הכופרים אשר כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ובאלו יאמר הכתוב להאבידו.
ודעת אונקלוס ע"ה בכתוב הזה שהקב"ה משלם שכר טוב אל הרשע על מעוט זכיות שבידו כדי להפרע ממנו רוב עונותיו לעולם הבא, והקב"ה רוצה לגמול לו בדבר הגרוע שהוא הגוף ובזמן הפחות שהוא העולם הזה, כדי להאבידו מן העולם הבא ושיעניש אותו בדבר הנכבד שהוא הנפש ובזמן המעולה שהוא העולם הבא, וא"כ אין כל טובתו בעולם הזה אלא לרעתו, וכן באר דוד ע"ה (שם צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כלומר שלא יבין חקי מדת הדין הנקראת זאת היאך היא נפרעת מן הרשעים, וזהו שאמר (שם) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי הצלחתם ושלותם בעוה"ז אינה אלא לפי שעה ולכך המשיל אותם לפריחת העשב, אבל סופם שיאבדו מן העוה"ב, זהו שנתן טעם, להשמדם עדי עד, וזהו שדרשו רז"ל (משלי יח) שאת פני רשע לא טוב, שאת פני רשע בעוה"ז לא טוב הוא בעולם הבא, וכן הצדיק בהפך מזה, מענישו על מעוט עונות שבידו למען ינקה ויהיה זכאי לחיי העולם הבא.
אשר אנכי מצוך היום לעשותם. דרשו רז"ל, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והכוונה כי העולם הזה זמן המעשה ולא זמן השכר והעולם הבא זמן השכר ולא זמן המעשה, והוא שרמז שלמה ע"ה ואמר (קהלת ט) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ירצה לומר כי אחר המיתה אלו רצה לעשות מצוה ולהשלים מה שחסר כאן, או להתעסק בדבר הרשות בחשבונות ושאר עסקי הגוף, אין זה בידו, כי ביום ההוא אבדו עשתונותיו וכלו חשבונותיו, ואין לו באותו זמן מעשה וחשבון כלל ולא דעת וחכמה להוציאה אל הפועל, על כן יש לך לעשות כל הטוב שתוכל בעולם הזה בעוד שיש לך כח ורשות לעשות, זהו שאמר בתחלת הכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, קודם שיחסר לך הזמן עשה כל טוב שתוכל בעוד שאתה בכחך, ומפני זה יתחייב האדם להשתדל במצות בעוה"ז שהוא עולם המעשה ולא עולם הגמול כדי שיטול שכרו בעוה"ב שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה, וכמו שדרשו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן הוא אוכל, ויתחייב כמו כן שיזהר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאינו יודע ערך שכר המצוה אי זו מצוה שכרה מרובה ואי זהו מצוה שכרה קל, והוא שדרשו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ולפיכך יש לו להזהר שלא ישקול המצות לפי הבא במחשבתו, לומר אניח מצוה זו מפני זו, שהרי דרכי המצות בידיעת השכר שלהם נבצרים הם ונשגבים מדעת הבריות ושכלנו יקצר להשיגם ואין אתנו יודע אותם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ה) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, וכן ראוי לו להשתעשע בהם ושיעשה אותו בשמחה, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהלים קיט) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך.
בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כ)שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי ד) שיקשיב האדם לדברי תורה ושיטה אזנו מלשמוע שאר הדברים זולתם, זה לשון הט אזנך, וכן הזכיר במקום אחר (שם ב) תטה לבך לתבונה, יזהיר עליו שיטה לבבו ויפנה מחשבתו משאר עסקים לצורך התבונה, כלומר להתבונן בתבונה, וקרא המצות דברים ואמרים, והזהיר על שכחת המקרה ועל שכחת העיקר, אל יליזו מעיניך זהו שכחת המקרה, יאמר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, והכוונה שנשים לב עליהם ונזכרם תמיד כענין (שמות יג) ולזכרון בין עיניך, כדי שלא נשכחם בסבת שום מקרה שיגיע לנו, שמרם בתוך לבבך זהו שכחת העיקר, כי הדבר הצפון בתוך לבו של אדם והוא שומרו תמיד לא ישכחנו לעולם, כן יתחייב האדם שישמור בתוך לבבו המצות כלן שלא תתפשט מדת השכחה בעיקר שום מצוה עד שיחשוב שלא נתנה מעולם, ונתן טעם למה, כי חיים הם למוצאיהם, כי התורה והמצוה הם חיים לנפש ורפואה לגוף, כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה (משלי ג) ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, ובאור לגרגרותיך כשאתה מקיים הדברים שתוציא מפיך אז יעלה לך חן, כענין שאמרו נאה דורש ונאה מקיים, ואמר עוד (שם ד) נצרה כי היא חייך. ולפי שהתורה שלנו פירות החכמה העליונה שכתוב בה (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה, לכך הזכיר בה כי חיים הם הענף נמשך מן השרש והמעין מן המקור הנקרא מקור מים חיים, כמו שאמר הנביא בתוכחתו (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים, וכתיב (שם י) הוא אלהים חיים, והדבקים בו נקראים חיים כענין שכתוב (דברים ד) ואתם הדברים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. והוסיף לבאר למוצאיהם, כלומר למי הם חיים לאותם המוצאים אותם, ובא לרמוז בלשון זה שאין הכל מוצאין אותן, ולמה אין מוצאין אותן לפי שאינם מחפשין אחריהם, ואלו היו מחפשים הן מוצאין כענין שכתוב (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וגו'. ודרשו רז"ל, למוצאיהם למוציאיהם בפה. כי מלבד שיתחייב האדם שידע הדברים בלבו עוד יתחייב שיהיו שגורים בפיו ושירגילם בלשונו, ועל שתיהן אמר שלמה ע"ה (שם כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחד על שפתיך. ולכל בשרו מרפא, דרך הרופא הנותן לחולה מין אחד מן הסמים והמסעדים לאכול או אחד מן המשקים לשתות שיועיל לאותו אבר שהחולי בו ושהוא פועל בשבילו ויזיק לאבר אחר, ונמצא שהרפואה אינו שוה ולא שלמה בכל אברי הגוף, ועל כן באר כי יש יתרון גדול לתורה שיהא רפואה שוה בכל הבשר ותועלת לכל האברים כלם מבלי שום נזק לאחד מהם. ולמדך שלמה בכתוב הזה כי יש במעשה המצות תועלת הגוף והנפש. וכן באר לנו משה ע"ה (דברים ו) לטוב לנו כל הימים הוא העוה"ב, לחיותנו כהיום הזה הוא העוה"ז. ועל כן באו מצות התורה קצתם מקובלות וקצתם מושכלות, מקובלות כנגד תועלת הנפש מושכלות כנגד תועלת הגוף, כי יש במעשה המצות תועלת ושכר בסוף, והוא שאמר דוד ע"ה על כלל המצות (תהלים יט) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולשון עקב מלשון עָקֵב כי העקב סוף הגוף, וכן השכר והגמול בא בסוף, כי השכר סוף המעשה. ולשון עקב זה מצאנוהו בין במצות המקובלות הנקראות חקים בין במושכלות הנקראות משפטים, במקובלות הנקראות חקים הוא שאמר דוד ע"ה (שם קיט) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, ועוד אמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב, כלומר אצור המדה ההיא לפי שיש לה עקב, והשכר הזה הוא רב טוב הצפון כענין שכתוב (שם לא) מה רב טובך, וזהו לשון עקב רב. במצות המושכלות הנקראות משפטים, זהו שכתוב.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה"ז שהם הכנה לחיי העוה"ב. ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה. ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני. וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר' חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון.
ובמדרש והיה עקב תשמעון אין שכרן של צדיקים אלא בסוף, אבל שכרן של רשעים הוא מיד בעוה"ז שנאמר (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו, שכרן לפניו, אבל צדיקים שכרן לאחריו שנאמר (תהלים צד) ואחריו כל ישרי לב, הוי אומר והיה עקב תשמעון.
ברוך תהיה מכל העמים. יותר מכל העמים, כענין שכתוב (דברים כח) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי כשם שהמברך שהזכיר בו וברכך הוא גדול מכל האלהים כן אתה המתברך ממנו תהיה ברוך מכל העמים. או יאמר מכל העמים, מפי כל העמים שכלם יברכוך ויודו על מעלתך.
והסיר ה' ממך כל חולי. שהוא במנהגו של עולם. וכל מדוי מצרים, שהיו חוץ ממנהגו של עולם.
או יאמר, כל חולי הוא הבא מחוץ לגוף מצד השתנות האויר וקלקולו, וכל מדוי מצרים הוא הבא מבפנים מתוך הגוף, וזהו לא ישימם בך.
ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר יד) כי לחמנו הם.
אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כה) וחשב עם קונהו.
וגם את הצרעה. דע כי הנסים שני חלקים, נסים נסתרים ונסים מפורסמים, והזכיר המפורסמים בפסוק של מעלה, הוא שאמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים, ועתה יזכיר מכת הצרעה שהוא מן הנסים הנסתרים שנראה לעיני רואיהם שהיא באה בדרך הטבע כענין הגשמים, לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי, וזהו לשון וגם כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך הש"י כנגד אויביך, ולכך לא תערוץ מפניהם, כלומר שאין לירא מהאומות אלא מהשם השוכן בקרבך.
ויש לך להתעורר בלשון ה' אלהיך ובלשון בקרבך. והזכיר בהקב"ה שני שבחים והם גדול ונורא כנגד שני חלקי הנסים, יאמר כי הוא יתעלה בעל הכח והיכולת, גדול בנסים הנסתרים ונורא בנסים המפורסמים, כענין שאמר בנס הים (שמות טו) נורא תהלות עושה פלא, ולכך הזכיר בסמוך את הגדולות ואת הנוראות האלה, הגדולות על הנסים הנסתרים הנוראות על הנסים המפורסמים. וצרעה הוא מין זבוב ומטיל ארס, ואמרו רז"ל שתי צרעות היו, אחת בימי משה ואחת בימי יהושע, והיתה מכה בפניהם ומסמא עיניהם ולא היו יכולין להלחם ובאין ישראל והורגין אותם. ובמקום אחר דרשו, היתה הצרעה מסמאה עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה, הוא שאמר הנביא (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. וכן תרגם אונקלוס צרעה ערעיתא, ודרשו רז"ל למה נקרא שמה ערעיתא שעומדת לקראת אדם. תרגום (דברים כה) אשר קרך, דערעך.
פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אמרו רז"ל במסכת ע"ז, פסלו לאלוה לא תחמד, פסלו מאלוה ולקחת לך. והענין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות, האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש והאחד לשון בטול מלשון פסלות, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעיות אחד לאיסור ואחד להתר, אחד לאיסור זהו לא תחמד, ואחד להתר זהו ולקחת לך, שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.
ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.
שקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.
